"איומי העזיבה של חברות הגז הם איומים באקדח לא טעון". ריאיון עם פרופ' איתן ששינסקי על מתווה הגז וקביעת שיעור תמלוגים הראוי למדינה עבור אוצרות הטבע.

 

מראיינים: גל בן חורין וירדן קידר

 

הנושא של פיתוח שדות הגז שנתגלו לחופי ישראל וגובה התמלוגים הראוי מהם הוא אחד הנושאים הכלכליים החשובים והבוערים ביותר בישראל בשנים האחרונות, ומתנהלים סביבו ויכוחים ערים בתקשורת ובכנסת. בשנה האחרונה התווסף לעיסוק בנושא גם הדיון בתמלוגים ממשאבי הטבע האחרים, ובפרט מייצור האשלג במפעלי ים המלח. נפגשנו לשיחה עם פרופ' איתן ששינסקי, שעמד בראש ועדות ששינסקי 1 ו-2 שעסקו בסוגיות אלה, לשמוע את דעתו על התנהלות המדינה בתחום השמירה על משאבי הטבע ועל ההסדר הרצוי בתחום התמלוגים מהגז וממשאבי הטבע האחרים.

מה אתה חושב על האופן שבו ישראל התנהלה בתחום של שמירה על משאבי הטבע בעבר?

ההתנהלות סביב משאבי הטבע בישראל נעשתה בצורה לא נכונה. חוק הנפט והגז, שחוקק ב-1952, קבע שלבים למתן זיכיונות ליזמים פרטיים להפקת גז או נפט, שזו למעשה הפרטה. היו מאות ניסיונות לחיפוש גז ונפט יבשתיים, ורק באחד מהם הצליחו להפיק נפט לתקופה קצרה בלבד. החוק קבע מתן היתר לחיפוש למשך שלוש שנים, ובמקרה של תגלית גז או נפט אתה מקבל בלעדיות על התגלית למשך כשלושים שנה. הנקודה הכי בעייתית היא שבתהליך הזה אין תמחור לתגלית. בארצות הברית הדברים נעשים אחרת. אם אתה רוצה להפיק או לחפש נפט או גז באזור מסוים מתקיים מכרז, ובמכרז זוכה מי שמציע את הסכום הגבוה ביותר למדינה. לאחר חתימת ההסכם התגלית היא בבעלות החברה הפרטית, אך לזמן קצר יותר משמוגדר בישראל. אצלנו נתנו למעשה את המשאב ליזמים בחינם, והחוק קבע שהיזמים צריכים לשלם לממשלה 12.5% של תמלוגים מההכנסות. באופן כללי החוק נחקק ברשלנות משום שלא חשבו שזה מאוד רלוונטי.

בסוף שנות התשעים היה סקר של ה-American geological society שקבע שיש הסתברות גבוהה למציאת גז טבעי ונפט באגן המזרחי של הים התיכון, וזמן קצר לאחר מכן נמצאו במצרים מרבצי גז גבוהים ובישראל מצאו את מאגר ים תטיס, שהוא מאגר קטן יחסית של 30 BCM. לאחר מכן מצאו גם את תמר ולווייתן, שהם מאגרים גדולים בהרבה  (250–300 ו-550–600 BCM בהתאמה), ובעקבות הגילויים הללו הוקמה ועדת ששינסקי בשנת 2010 כדי לבחון אם הממשלה מקבלת את החלק הנאות מהתגליות. מיד עם הקמת הוועדה החלה מערכה שנועדה למנוע הטלת מס על חברות הגז, כולל כאלו שטענו שאם נטיל מס על תגליות הגז אנחנו למעשה עוזרים לערבים.

מדד מקובל בנושא הוא לבחון את חלקה של הממשלה (GT) כאחוז הכולל מהרווחים, לאחר מס חברות, תמלוגים וגם מס רווחי היתר שאנחנו הטלנו. כשבחנו את מדרג המדינות לפי ה-GT התברר שיש מדינות שמקבלות מעל 90%, ארצות הברית קיבלה שבעים ומשהו אחוז, הממוצע ב-OECD היה 65%, וישראל הייתה אחרונה במדרג עם קצת יותר מ-30%, ולפני המשבר הכלכלי עוד התכוונו להוריד את מס החברות, הורדה שהייתה מורידה את ה-GT בישראל ל-25%. זה נתן לנו את הבסיס לומר שהחלק של הממשלה ברווחים מהגז נמוך באופן שאינו מידתי.

הגישה שלנו הייתה שהיזמים צריכים לקבל את התמורה הנאותה, אבל בשביל להגדיר מהי תמורה נאותה צריך לדעת את הפרטים ולהתחשב גם בסיכון שלקחו היזמים על עצמם. התמורה הזו שונה כמובן מענף לענף. מצאנו שהתמורה הנאותה בתחום הגז צריכה להיות בין 9% ל-13% תשואה פנימית (IRR), ומצאנו ששיעור הרווח של נובל אנרג'י על תמר הוא בערך 22%, ולכן מוצדק לעשות שינוי בחוקים גם באמצע המשחק, כי זה רווח לא מידתי. אנחנו אישרנו להם 19%, שזה הרבה מעל המקובל. הגישה שלנו הייתה שהבעלות על המשאב היא של המדינה, ומה שניתן לחברות הגז הוא לא זכות הקניין על הגז, אלא הזכות להפיק הכנסות מהמשאב הזה. זה דומה למצב שבו כשאתה גר בדירה של מישהו אתה משלם שכר דירה.

 יש קולות שקוראים להלאים את הגז. אתה שותף לעמדה הזו?

הפיתוח של אוצרות טבע יכול להיעשות בשני אופנים בסיסיים: או שהמדינה עושה את זה או שהמדינה עושה מיקור חוץ. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מגמה עולמית של הלאמה של אוצרות טבע ברחבי העולם המערבי. בריטניה, למשל, הלאימה את כל תעשיות התשתית – פחם, חשמל, רכבות וכדומה. בשנות השמונים, בעקבות המדיניות של תאצ'ר, החל תהליך הפרטה. היו כמובן כישלונות רבים בהפרטות, כגון בשירות הרכבות בבריטניה או בייצור החשמל בקליפורניה, וברור שצריך לעשות את ההפרטה נכון, אבל אני חושב שהשיטה שבמסגרתה המדינה לא עוסקת בייצור היא יעילה יותר. הפקת הגז בישראל נעשית באמצעות קידוחי מים עמוקים, שזו פעולה מסובכת מאוד מבחינה טכנולוגית ויש רק חברות ספורות בעולם שיש להן הידע לבצע פעולה כזו, וברור שלממשלת ישראל אין הידע הדרוש לביצוע פעולה זו באופן יעיל.

כמובן, את ההפרטה צריך לעשות נכון. הממשלה היא הבעלים של המשאבים, וכאשר מפריטים שירות צריך להבטיח ליזמים את התשואה הנאותה על ההשקעה שלהם כדי שיפתחו את המשאב, ובתוך כך להתייחס לסיכונים, והיֶתר צריך ללכת לממשלה. במקרה של חיפושי הגז בים התיכון, שדורשים השקעה משמעותית מבלי הבטחה שיימצא גז, הגיוני לפצות את היזמים על הסיכון הגבוה שיש בחיפוש גז, שהוא פעולה יקרה, ולכן ראוי להבטיח להם תשואה גבוהה יחסית כדי להבטיח שגם בעתיד יזמים ישקיעו בחיפוש ובפיתוח של שדות גז. מנגד, במפעלי ים המלח לא היו שום סיכונים, שהרי מפעלי ים המלח הייתה חברה ממשלתית לפני ההפרטה, ולא הייתה שום אי-ודאות בנוגע למיקום של המשאב ולפוטנציאל ההפקה ממנו, ולכן לא היה צריך להבטיח להם תשואה גבוהה במיוחד. דהיינו צריך לתת ליזמים תמורה נאותה על ההשקעה, כולל סיכונים, והשאר צריך ללכת לממשלה.

לדעתי הלאמה היא אפשרות בעייתית כי זה טריק שאפשר לעשות אותו רק פעם אחת. אתה אומר לעצמך, המשקיע כבר פה והוא לא יכול לברוח, אבל אם תלאים את הגז ההשקעות עלולות להיפסק. זה אינטרס של המדינה לשמר את התמריץ של חברות פרטיות לחפש גז בישראל. לדוגמה, צ'אווס הלאים את הנפט בוונצואלה, וההשקעות שם נגמרו, אפילו שהיא אחת המדינות עם תפוקת הנפט הגדולה בעולם.

 מה נקבע בחוק ששינסקי 1?

בעקבות הוועדה (ששינסקי 1) חוקק חוק שהגדיר בדיוק מה חברות הגז צריכות לשלם למדינה. אנחנו רצינו לייצר תמהיל, כך שהכנסות המדינה לא יהיו רק מתמלוגים ומס חברות, אלא גם ממס רווחי יתר. שיעור התמלוגים נשאר על כנו, אבל צריך לזכור שתמלוגים יוצרים עיוות כלכלי כי הם מחושבים מההכנסות ולא מהרווחים, ולכן יוצרים תמריץ להקטנת התפוקה. מנגד, היתרון של תמלוגים הוא שקשה מאוד לעשות מניפולציות על הכנסות, בניגוד למיסוי על רווחים, שיותר קל לעשות לו מניפולציות באמצעות ניפוח עלויות. כאמור, נוסף על תמלוגים, הנהגנו מס רווחי יתר, שמשולם רק על הרווחים ותלוי בשיעור הרווחיות. השיעור של מס רווחי יתר נע בין 20% ל-50% מהרווחים, כתלות בשיעור הרווחיות. השיטה הזו נועדה לתת תמריץ לפתח גם מאגרים קטנים ופחות רווחיים, שישלמו מס נמוך יחסית, וגם לגבות סכום הוגן מהשדות הרווחיים כמו תמר ולווייתן. סוגיה נוספת בחוק היא שיש הגבלה שחברות הגז לא יכולות למכור בארץ את הגז במחיר גבוה מהמחיר שבו הן מוכרות לעולם. זו תופעה מוכרת בעולם ורצינו להימנע ממנה.

במה ההמלצות האלה שונות מהמלצות ששינסקי 2?

גם בוועדת ששינסקי 2, שעסקה בתמלוגים מכל משאבי הטבע שאינם גז ונפט, נהגנו בשיטה דומה. היה קשה מאוד להשיג את הנתונים מכי"ל על מפעלי ים המלח, אבל לאחר חתימה על כתב סודיות קיבלנו את הנתונים ונוכחנו לראות שהרווחיות של האשלג במפעלי ים המלח מאוד גבוהה, והעלויות של ייצור האשלג בים המלח הן הנמוכות בעולם. מנגד, על חלק ממשאבי הטבע, כמו מחצבות, יש שיעור רווחיות נמוך יחסית. מסיבה זו קבענו שיעור רווחי הון דיפרנציאלי עם שלוש מדרגות כתלות ברווחיות, בין 25% ל-42%.

כי"ל כמובן נאבקת מול המלצות הוועדה, שעדיין לא אושרו בכנסת. הם טוענים שאם החוק יעבור הם לא יוכלו לבצע השקעות מתוכננות וייאלצו לפטר עובדים, ויש פוליטיקאים שמפחדים מהאיומים האלה. אבל לאיומים האלה אין בסיס, משום שהמס שאנחנו מבקשים להנהיג הוא מס על רווחי היתר, שנכנס לתוקף רק על הרווחים והוא מותאם למידת הרווחיות, לכן זה איום ריק. אין להם סיבה לפטר עובדים אם הם מאוד רווחיים, ואנחנו נוגעים להם רק ברווחי היתר, לא ברווח הנורמלי. גם האיום שהם יפסיקו להשקיע לא אמין. הרי כי"ל מרוויחה המון כסף ממפעלי ים המלח, ומכיוון שמחירי האשלג צפויים לעלות בעתיד, אז הרווחיות צפויה להמשיך לעלות. ואם במקרה מחירי האשלג ירדו ואִתם תיפגע גם הרווחיות של כי"ל, אז הם לא יצטרכו לשלם את מס רווחי היתר. אין פה שום בעיה.

האיומים של חברות הגז שהן יפסיקו לפתח או להפיק גז אמינים?

כצפוי, גם בדיונים עם חברות הגז הן איימו שהן ילכו, אבל הן מאיימות עם אקדח לא טעון. הרווחיות של נובל אנרג'י מהקידוחים בישראל צפויה להיות הכי גבוהה מכל הקידוחים שלה בעולם, וגם אחרי מס רווחי היתר שנקבע בחוק ששינסקי הרווחיות שלהם הרבה מעל המקובל. מנכ"ל נובל אנרג'י בזמנו אמר לי שהם אמנם עצובים על העלאת המיסוי, אבל זה עדיין שיעור הרווחיות הגבוה שיש להם בעולם.

אם שיעור הרווחיות של נובל אנרג'י בארץ באמת יהיה הכי גבוה בעולם, אז למה לא להעלות יותר את המסים שהם נדרשים לשלם?

רצינו להיות על קרקע מוצקה ולא לפגוע בתמריצים לחיפושים נוספים בישראל. אחד הדברים שמתווה הגז קבע הוא שדלק ונובל, שהן מונופול בתחום הגז בישראל, נדרשות למכור את כריש ותנין, שהם מאגרים קטנים יחסית של בערך 70 BCM, לבעלים חדשים, שיידרשו להשתמש גם במפעל חדש. אבל בשביל לפתח את כריש ותנין צריך לקבוע גם מחירים, ולדעתי כדי שיהיה כדאי לפתח אותם המחיר לא יכול לרדת מחמישה דולרים ליחידת אנרגיה. צריך לזכור שהמחיר צריך להתייחס לא רק להוצאות ההפקה, אלא גם להשקעה הכספית הראשונית שנדרשת, שעולה מיליארדי שקלים לכל שדה, בעיקר על הקמת אסדות הגז.

מה דעתך על הביקורת שהתעריף שתשלם חברת החשמל לתמר גבוה מדי?

חברת החשמל חתמה על חוזה, שאני לא מבין את הרציונל שלו, ולפיו המחיר שהיא תשלם על הגז יוצמד למדד המחירים לצרכן האמריקני פלוס אחוז נוסף. המחיר הזה עומד בסתירה למגמה של הירידה העולמית במחירי הנפט ואומר שגם אם מחירי הנפט ימשיכו לרדת, ואתם כמובן גם מחירי הגז, חברת חשמל תמשיך לשלם תעריף הולך ועולה. ההצמדה הזו מביאה לתחזית של קרוב לשבעה דולר ליחידת חום בשנות העשרים, שזה גבוה מאוד. לחברת החשמל יש נקודת יציאה מהחוזה בשנת 2020, והם החליטו לא לשבור את החוזה היום, אפילו שהוא לא הגיוני ועולה להם כסף רב. יכול להיות שאפשר להצדיק את המהלך הזה בחוסר רצון לפגוע בסביבה העסקית, אני לא רוצה להיכנס לזה. בכל מקרה, זה מאוד חשוב שב-2020, כאשר יתחדשו הדיונים של חברת החשמל עם חברות הגז, יהיו תחנות חשמל פרטיות שהחוזים שלהן מול חברות הגז יהיו שונים וישקפו את הירידה במחירי הנפט. אני צופה שהחוזים העתידיים שייחתמו בין חברת החשמל לחברות הגז יהיו נמוכים משמעותית מהתעריף הנוכחי.

מה אתה חושב על מתווה הגז שאושר לאחרונה בממשלה?

ראשית, צריך לזכור שזה מתווה שהיה צריך להיחתם בהסכמה, דבר שלא נדרשנו אליו בוועדת ששינסקי הראשונה. הרציונל מאחורי התנאי של ההסכמה הוא הרצון לפתח את מאגר לווייתן במהירות, וזו מטרה הגיונית. מטרה נוספת של המתווה הנוכחי הייתה לפרק במידה מסוימת את מונופול הגז, ולכן הוא מחייב את דלק למכור את כל אחזקותיה בתמר, כך שהיא נשארת רק בבעלות על לווייתן. נובל נשארת בלווייתן ואחזקתה על תמר צריכה לרדת ל-25% בלי זכות וטו. היבט נוסף במתווה היה חיוב למכור את כריש ותנין, שיכולים לספק בערך 1–2 BCM בשנה, שזה לא הרבה ביחס ליכולות של תמר או לווייתן, אבל לא מבוטל ביחס לשוק הישראלי.

ומה עם היעדר פיקוח על מחיר הגז?

הצורך בהסכמה משפיע כמובן גם על המחירים. הבעיה היא שהניסיון בעולם עם פיקוח על מחירים הוא בעייתי, ולכן המתווה הזה קבע תקרת מחירים במקום פיקוח, והתקרה הזו גמישה וזזה עם מחיר הגז בעולם. הבעיה עם פיקוח היא שאתה צריך להקים מנגנון ביורוקרטי, ולא ברור אם הוא יצליח להתאים את עצמו לשוק. אני לא אומר שצריך לשלול לחלוטין את האפשרות של פיקוח, אבל זה פתרון בעייתי. לדעתי המדינה נהגה בחוכמה כשהחליטה לא לפקח על מחירים, אלא לקבוע תקרת מחיר, אבל זה כמובן בהנחה שהמתווה נשמר, ויש כמה תחנות בדרך שצריך לעבור כדי לוודא שאכן המתווה נשמר. בפרט הייתה התחייבות לסיים את פיתוח לווייתן עד שנת 2020, והתחייבו גם על כך שעד עוד שנתיים יושקעו מיליארד וחצי דולר, ועד יולי 2019 יושקעו 50% מסך ההשקעה הכולל, וברור שמרגע שישקיעו 50% הם בפנים. החשש הוא ברור: אם מחירי הגז והנפט ימשיכו לרדת יש ספק אם יהיה לנובל אנרג'י תמריץ להשקיע בלווייתן, שדורש שבעה–שמונה מיליארד דולר.

מהם הכלים שהמדינה יכולה להשתמש בהם כדי להבטיח שהמתווה יקוים?

אם נובל אנרג'י ודלק לא יעמדו בהסכם המדינה יכולה לקחת את החזקה על שדות הגז.

אבל הרי אמרת שהלאמה היא פתרון שאפשר לעשות אותו רק פעם אחת. אתה חושב שהאיום שהמדינה תיקח את החזקה על שדות הגז אמין?

אם מחירי הגז ימשיכו לרדת יכול להיות שנובל יוותרו על החזקה על לווייתן כי הם יעריכו שההשקעה הדרושה שם לא שווה להם. אני לא חושב שזה סביר, וגם יהיו בעיות משפטיות בביצוע של לקיחת החזקה. הכלים הרלוונטיים יותר הם עידוד של פיתוח כריש ותנין. נניח שהמחירים בארץ ירדו ל-4.5 דולר ליחידת חום, שאינם מספיקים בשביל שיהיה כדאי לפתח את כריש ותנין. למדינה יש כלים לעודד את הפיתוח של השדות האלה, למשל באמצעות סובסידיה או השתתפות בהקמת הצינור שיוביל את הגז, וזה יכול לעודד פיתוח של השדות הנוספים. צריך גם לזכור שיש מתח מסוים בין מחיר הגז ובין התמריצים לפיתוח מאגרים נוספים – ככל שהמחיר יורד כך יורד התמריץ לפתח שדות נוספים.

אם נובל אנרג'י ודלק לא יעמדו בהסכם ויפתחו את לווייתן, והמדינה לא תצליח להביא לכך שיפתחו את כריש ותנין, כך שאין שום תחרות, במצב כזה אני לא שולל אפשרות של פיקוח. כל האמצעים קבילים עקרונית, אבל כרגע אני חושב שהאפשרות של מחיר המקסימום עדיפה.

איך אתה חושב שתגלית הגז במצרים צפויה להשפיע על שוק הגז בישראל?

כשמתייחסים לתגלית הגז במצרים צריך לזכור שני דברים: ראשית, ייקח כמה שנים עד שתגלית הגז במצרים תתחיל להפיק, כך שברמה המידית היא לא בגדר תחרות; ושנית, התצרוכת המצרית, שעומדת על כ-60 BCM לשנה, תקלוט את מרבית התפוקה. אמנם סביר שהמצרים ירגישו פחות דחיפות בייבוא גז מישראל, אבל ייצוא מישראל לשני מתקני ההנזלה במצרים ומשם ייצוא של הגז לאירופה עדיין נראה אפשרות ריאלית.

אתה חושב שתגלית הגז במצרים מסכנת את פיתוח השדות בישראל?

לפיתוח מאגר לווייתן, שהוא מטרה עליונה של מתווה הגז, יש חשיבות מבחינת הביטחון האנרגטי של ישראל, שכן הוא מתמודד עם בעיית היתירות בתחום הגז וכולל הנחה של צינור גז נוסף מהים לישראל. מבחינה מסחרית מחירי הגז הנמוכים מקטינים את רווחיות הפיתוח של לווייתן, ולכן קיים טרייד-אוף בין הרצון למחיר נמוך של גז ובין הצורך שלנו בפיתוח של שדות נוספים. ההון הדרוש לפיתוח לווייתן הוא כשבעה–שמונה מיליארד דולר, וכדי להשקיע סכום כזה הבעלים זקוקים לחוזי ייצוא משמעותיים. לכן צריך לדאוג שלנובל אנרג'י יהיה כדאי לפתח את לווייתן, ונושא זה נלקח בחשבון במתווה הגז. חשוב לזכור, אם נובל אנרג'י לא תעמוד באבני הדרך של מתווה הגז, שמחייב אותה לפתח את לווייתן עד 2020, ידי הממשלה חופשיות לבטל את החזקה.

אתה חושב שאפשרי לייצר תחרות בשוק הגז?

גם תחרות בין שלושה שחקנים, תמר, לווייתן וכריש-תנין, כאשר שני האחרונים משתמשים באותו צינור, ברור שזו לא תחרות משוכללת, אבל זה עדיף על מונופול.

במסגרת העבודה בוועדות ששינסקי 1 וששינסקי 2 הרגשת ניסיונות להפעיל לחץ על חברי הוועדה להחליט בדרך מסוימת?

הכול היה גלוי לעיני הציבור. בששינסקי 1 הייתה מערכה כבדה מאוד נגד הוועדה, וגם בתוך הממשלה היו ספקות. היו כמובן לוביסטים אמריקנים, בפרט ביל קלינטון שכתב באופן אישי לראש הממשלה. בששינסקי 1 אני חושב שהתמיכה של סטנלי פישר, שהיה אז נגיד בנק ישראל, בהמלצות הוועדה הייתה חשובה מאוד לקבלה של המלצות הוועדה. המצב עכשיו עם המלצות ועדת ששינסקי 2 בעייתי יותר בעקבות האיומים של כי"ל על פיטורים, ואני לא משוכנע שיש נכונות של נתניהו לאמץ את המלצות הוועדה במלואן. כי"ל כמובן עובדת קשה כדי לבטל את המלצות הוועדה, הרבה עורכי דין ולוביסטים. ניר גלעד מסתובב במסדרונות הכנסת.

בסוף הוחלט שהמלצות ועדת ששינסקי 2 יעברו במסגרת חוק ההסדרים, אך יצטרכו לעבור אחרי זה ועדה של ארבעה שרים בהשתתפות משה כחלון, בנימין נתניהו, איילת שקד ואריה דרעי, שיצטרכו לקבל את ההחלטה פה אחד. אני מקווה שהם לא יתרשמו יותר מדי מהאיומים על פיטורים, וקשה לי להאמין שלנוכח האווירה הציבורית הם יחליטו בסוף לא להעביר את החוק הלאה לקריאה שנייה ושלישית לאחר שינויים קלים.

במבט לאחור אתה מרגיש סיפוק מהתרומה שלך בוועדות הללו?

בוודאי. על כל אחת מהוועדות עבדתי יותר משנה בהתנדבות. ההמלצות מהוועדה הראשונה עברו כחוק, ואני חושב שהן המלצות טובות לציבור בישראל. אני מקווה שגם המלצות הוועדה השנייה יתקבלו, ואני חושב שהן צודקות והן לא פופוליסטיות.

בשנת 1989 השתתפת בוועדה על מס הכנסה על יחידים, והמלצתם על הנהגת מס רווחי הון, ובסוף גנזו את המלצות הוועדה. במה הייתה הוועדה ההיא דומה לעבודה על הוועדות האחרונות?

מי שמינה אותנו היה שר האוצר משה נסים, והוא אמר לנו שאם נכלול בהמלצות הוועדה הטלת מס על רווחי הון הדוח ייפול. התייעצנו בוועדה, והחלטנו שבשבילנו הורדת מס רווחי הון היא קו אדום, ובאמת המלצות הוועדה נזרקו לפח. אבל מנקודת מבט ארוכת טווח אני חושב שהייתה להמלצות שלנו השפעה, ואחרי כמה שנים באמת הנהיגו בישראל מס רווחי הון.

אני חושב שהאופן שבו התקיפו אותנו עורכי הדין, היח"צנים והלוביסטים של ההון הגדול בוועדת ששינסקי הראשונה היה אחד הטריגרים של המחאה ב-2011. בערך בשנת 2000 הייתה כוונה לשנות את חוק הגז והנפט, ומובן שנציגי ההון התנגדו לכך בכנסת והנושא נפל. לדעתי זה לא היה יכול לקרות היום משום שדעת הקהל הרבה יותר מעורבת, וזה דבר חשוב מאוד.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

נגישות
סגור סרגל הנגשה