"ברור שהממשלה יכולה לקדם יעד חלוקתי באמצעות הפנסיה, בשביל זה יש את שיטת הרבדים. הרובד הראשון, שהוא קצבאות הזקנה שהמדינה נותנת, נועדו לקדם את היעד החלוקתי של הממשלה… וזה נושא לדיון פוליטי."

ראיון עם פרופ' דייוויד בלייק בנושא פנסיה

מראיינים: ירדן קידר וגל בן חורין

  

תחום הפנסיה הוא מהנושאים הכלכליים בעלי ההשפעה הרבה ביותר, הן מבחינה מאקרו כלכלית והן מבחינת השפעתו הישירה על רמת החיים של האוכלוסייה המבוגרת. ואולם, על אף השפעתו הרבה של תחום זה, מעטים מבינים בו והוא נעדר ממרכז הדיון הציבורי. תחום הפנסיה בעולם המערבי ניצב בפני אתגרים ניכרים, ובפרט הזדקנות האוכלוסייה וירידה בשיעור הילודה, שמאיימים על היכולת של המדינות והדור הצעיר לממן את הפנסיונרים ההולכים ומתרבים ולספק להם רמת חיים טובה. זאת ועוד, אנשים רבים מגלים בורות וחוסר הבנה בנוגע לחיסכון הפנסיוני שלהם למרות השפעתו האדירה על חייהם בעתיד. יצאנו לשוחח עם פרופ' דייוויד בלייק, מנהל ה-Pension Institute ב-Cass Business School, שהשתתף בכנס הפנסיה של התוכנית לכלכלה וחברה בדצבמר 2014, על האתגרים בתחום הפנסיה ועל הדרכים להתמודד אִתם ברמה האישית והלאומית.

– ספר לנו על עצמך, על העבודה שלך ואיך הגעת לנושא.

למדתי ב-LSE (London School of Economics). עשיתי תואר ראשון בכלכלה. המאסטר שלי היה על כלכלה מוניטרית, ואת הדוקטורט רציתי לעשות על התנהגות מוסדות פיננסיים. יחד עם המנחה שלי שמנו לב שאף אחד לא חוקר את הנושא של קרנות פנסיה, וכך הגעתי לתחום. אני חושב שפנסיה היא אחד הנושאים הכי חשובים בחיים של בן אדם, והיא רלוונטית לכל אורכם. התחום הזה עוסק בשאלות שאנשים שואלים את עצמם, כמו איך אני חוסך, איך ארצה לחיות כשאהיה זקן, באיזה אופן אני צריך להתנהג כשאני עובד, ואיך אני מתכנן להתמודד עם הסיכונים באריכות ימים.

במדינות אנגלוסקסיות אנחנו רואים תהליך שבו המדינות מצמצמות את האחריות שלהן על התושבים, וזה משית את הסיכון וההתמודדות אתו על הפרטים. הבעיה היא שאנשים לא מבינים את הסיכון. בעבר אנשים לא היו צריכים להפעיל שיקול דעת כי המדינה היא זו שסיפקה את הפנסיה, אבל זה השתנה. אנשים שאין להם ידע בנושאים פיננסיים או כישורים מתאימים צריכים לקבל החלטות משמעותיות בדבר האופן שבו הם מונעים את הסכנה של להיות עני אחרי הפרישה. יש עוד בעיה: בעצם מי שמשלם על הפנסיה של אלו שיוצאים לפנסיה כיום הם האנשים שכיום נמצאים בשוק העבודה. ואולם הארכת תוחלת החיים, הזדקנות האוכלוסייה והירידה בילודה יוצרות בעיה. בעתיד הלא רחוק צעירים פשוט לא יוכלו לשלם על הפנסיות של הדור המבוגר, והם לא יהיו מוכנים לשלם את המסים הגבוהים שדרושים כדי להבטיח את הפנסיות.

– מהם לפי דעתך האתגרים העיקריים שעומדים בפני תחום הפנסיה כיום, ומהם כלי המדיניות להתמודד אתם?

הקשיים החמורים ביותר הם הזדקנות האוכלוסייה והירידה בשיעור הילודה. בישראל הקשיים פחות חמורים כי אין אצלכם האטה בגידול האוכלוסייה. הבעיה עם הזדקנות האוכלוסייה היא שצריך להעלות את גיל הפרישה בהדרגה משום שאם אתה במסלול DC ואתה פורש מוקדם, ככה שנשארו לך עוד הרבה שנים לחיות, זה מצמצם את הפנסיה שלך מאוד [מסלול DC (defined contribution) הוא מסלול שבו ההפרשות הפנסיוניות מסופקות על ידי קרן פנסיה, והן נקבעות על פי החיסכון האישי של כל אדם, לעומת מסלול DB (defined benefit) שבו מובטחת לאדם הפרשה פנסיונית קבועה שמוגדרת לעתים כשיעור מהמשכורת האחרונה, ללא תלות בחיסכון האישי המצטבר – י"ק וגב"ח]. באנגליה מנסים לחוקק חוק שקובע שכל דור יחלק את חייו הבוגרים בשיעור קבוע בין שנות עבודה לשנות פרישה, כך שכל אדם יעביר שיעור קבוע מחייו בשוק העבודה ושיעור קבוע בפנסיה. באופן הזה תגרור עלייה בתוחלת החיים עדכון אוטומטי של גיל הפרישה. הכוונה היא שאנשים יעבדו בערך שני שלישים מחייהם הבוגרים.

עוד בעיה היא שאנשים לא מבינים את הסיכון האמתי באריכות ימים, וגם לא יודעים להעריך את אורך החיים הצפוי שלהם. נניח, אם פרשת ואתה מעריך שנשארו לך עוד 20 שנה לחיות, אז לא רכשת קצבת אנונה, אלא עשית משיכה הונית של החיסכון הפנסיוני שצברת, תוכל לקחת שיעור קבוע של 5% מהסכום בכל שנה. אבל מה שקורה הוא שאם אתה חי יותר משציפית, וזה קורה להרבה מאוד אנשים, יגיע שלב שבו לא יישאר לך כלום [הסיכון המתואר פה פחות רלוונטי לישראל, שבה נהוג לקבל את הפנסיה בצורה של קצבה חודשית קבועה עד סוף החיים – י"ק וגב"ח].

באנגליה נהוג שברגע שפורשים שמים את הכסף בתוכנית שמבטיחה הכנסה קבועה מפנסיה עד סוף החיים (annuity). אנשים לא מתלהבים לשים שם את הכסף בתוכנית כזו, כי בתוחלת יוצא שהם משלמים עליה פרמיה גבוהה מאחר שהם לא יחיו את כל התקופה שעליה שילמו. ואולם רוב האנשים עדיין רוכשים אנונה כי אם אתה לא רוכש קצבה כזו אתה מכניס את עצמך לסיכון גדול, שבו אם תאריך ימים לא יישאר לך כלום. סיכון זה קרוי "סיכון אריכות ימים" (longevity risk). [הסדר אנונה מגדר מפני הסיכון באריכות ימים על ידי חלוקת הסיכון על מספר רב של אנשים. לכל חוסך שנכנס להסדר מובטחת קצבה חודשית קבועה בהתאם לחיסכון שלו ולאורך החיים הצפוי. כשאדם חי פחות מהצפוי סך ההפרשות הפנסיוניות שהוא הספיק לקבל נמוך מהחיסכון הפנסיוני שהוא הפקיד בקרן הפנסיה. באמצעות ההפרש הזה מממנת קרן הפנסיה את תשלום ההפרשות הפנסיוניות לאנשים שמאריכים ימים מעבר לצפוי – י"ק וגב"ח]. כמו כן, רוב האנשים אינם מבינים את הסיכונים האחרים שמאיימים על החסכונות הפנסיוניים שלהם. למשל, אנשים אינם מבינים את הסיכון שבאובדן כוח הקנייה בגלל אינפלציה; הם אינם מבינים את הסיכון שבהשקעות לא בטוחות: קרנות הפנסיה משקיעות לעתים את הכסף שלהם באפיקים מסוכנים, והם לא מבינים שמשמעות הדבר היא שישנה אפשרות שהם יאבדו את הכסף. אם אתה מאבד את הכסף בגיל מבוגר יחסית אין לך הזדמנות לצבור חיסכון שיספיק לך לפני שתפרוש.

– במחקריך הצעת שהמדינה תשתתף בסיכון של תוחלת חיים ארוכה עם קרנות הפנסיה באמצעות אג"ח אריכות ימים (longevity bond). תוכל להסביר לנו במה מדובר?

השאלה היא אם המדינה צריכה לגדר את הסיכון של קרנות הפנסיה מפני הערכת חסר של תוחלת החיים, שאומרת שהן יצטרכו לספק פנסיה למשך יותר זמן מהצפוי, ואז יגיעו למצב שאין להן איך לשלם. זו שאלה רלוונטית משום שבכל העולם אנחנו רואים שההערכות על תוחלת החיים העתידית יוצאות נמוכות יותר מתוחלת החיים בפועל. הרעיון הוא כזה: נניח שיש 200 אנשים שיוצאים לפנסיה בגיל 65, והציפייה של קרנות הפנסיה היא שאחד מהם ימות לפני גיל 66. זה אומר ששני אנשים צפויים למות. אם מתים יותר אין לקרן הפנסיה בעיה של תשלומים כי היא לא צריכה לשלם להם. אבל אם ימות רק אדם אחד המדינה תעביר לקרן הפנסיה תשלום שיכסה פנסיה של אדם אחד. זה מוריד את הסיכון לחברת הביטוח, שצריכה אמנם לקנות את איגרות החוב האלה מהמדינה, אבל בתמורה היא מורידה את חוסר הוודאות שבסיכונים לא צפויים.

– זה לא מעביר את הסיכון למדינה?

כן, אבל המדינה יכולה להתמודד עם סיכונים כאלה כי יש לה הכנסות ממסים, שאפשר גם להעלות אותם.

– מה דעתך על הפנסיה בישראל?

הבנתי שכשחוקקו את פנסיית החובה ההפרשה אליה הייתה 2.5%, שזה מאוד-מאוד נמוך, אבל שכרגע שיעור ההפרשה הוא 17.5%, שזה טוב בהרבה. אבל יש בעיה במסלולי DC, והיא שהחוסכים לא מבינים איך האינפלציה שוחקת להם את כוח הקנייה ואת החיסכון, והם לא מבינים את הסיכון של אריכות ימים ואת הסיכון בשער הריבית, והם ממש לא מבינים את הסיכון בהשקעה. כך שיועצים פיננסיים יכולים לתת לאנשים המלצות לא טובות – להשקיע בהשקעות מאוד מסוכנות. אם במקרה אתה מאבד את הכסף שהשקעת בהתחלה בגלל השקעה לא טובה אתה יכול להגיע למצב שאין לך מספיק כסף לפנסיה.

– הבעיה אצלנו היא דמי הניהול הגבוהים, שהם אף גבוהים יותר עבור חוסכים עניים ללא הסכמים קיבוציים מאשר עבור עשירים, יחד עם היעדר תחרות בתחום של קרנות הפנסיה.

ממשלת ישראל לא יכולה לחייב אנשים להיכנס לתוכניות DC ואז להרשות לקרנות לגבות מהם דמי ניהול גבוהים – זה מרוקן את החסכונות. בפרט אם לוקחים יותר מהחוסכים העניים. כל הרעיון של ניהול פיננסי הוא שהם מנהלים לך את הכסף ועל כן לוקחים ממך חלק מהרווח שקיבלת בזכות הניהול שלהם; אבל זה שיעור גבוה מאוד. קשה מאוד לשמור על שיעור מספיק גבוה של תשואה לחיסכון כשנדרשים לשלם דמי ניהול גבוהים.

– בינתיים נראה שהקרנות מצליחות להרוויח תשואות יפות, ובשנים האחרונות הן משיגות יותר מ-10%.

אז אתם עשויים להסתכן במצב כמו שהיה בצ'ילה. ב-1981 הם התקינו שיטת DC חובה שהועברה על ידי "נערי שיקגו" שקידמו בכוח עקרונות ניאו-ליברליים של שוק חופשי, כולל בתחום הפנסיה. ההשקעות הראשוניות מתוך חסכונות הפנסיה היו חייבות להיות בחברות מקומית בצ'ילה, ומשום שלא היו הרבה חברות מקומיות נוצר זרם אדיר של כסף שנכנס לחברות. הדבר ניפח את מחירי המניות, ולכן קרנות הפנסיה, שהשקיעו במניות האלה, הראו נתוני תשואה אדירים. מה שלא דיווחו עליו היה שקרנות הפנסיה גבו עמלות ניהול גבוהות. נוסף על כך, כשקרנות הפנסיה הללו הוקמו היו להן אנשי מכירות, אולם מרגע שלכל האוכלוסייה היו פנסיות התחילו מחלקות המכירות לפתות אנשים לעבור מקרן אחת לקרן אחרת. כל פעם שזה קרה מחלקת המכירות לקחה חלק מעלות המעבר. אף אחד לא הבין שזה קרה משום שנתוני התשואה היו כאלה גבוהים. כולם חשבו שההסדר נפלא כי אף אחד עוד לא באמת יצא לפנסיה והתחיל לקחת כסף. הם היו בטוחים שיש להם את המערכת הכי טובה בעולם, אבל כשאנשים התחילו לפרוש הם גילו שאין להם מספיק כסף, ומה שיש מאפשר להם לחיות בעוני. ככה שזה שילוב של שיעור חיסכון לא מספיק של 10% וגביית דמי ניהול גבוהים מאוד שהוביל שם לכך שלא היו מספיק חסכונות.

– הבעיה של דמי הניהול ידועה אצלנו, אבל לא עושים עם זה יותר מדי. חמש הקרנות הגדולות מקבלות כ-97% מסך ההפקדות לפנסיה בישראל.

אז יש אצלכם מונופול בתחום. אתם צריכים שהאנשים ימחו, שהעיתונים ימחו, שאגודות צרכנים ימחו. הבעיה היא שאף אחד לא מתלונן על הנושאים האלה עד שהבעיה כבר חמורה. אנשים לא לומדים מטעויות של אחרים, והם לא מקשיבים לאלו שמתריעים כשעוד אפשר לשנות. אתם צריכים ללמוד מהטעויות של אנשים אחרים. אבל אני רואה שהרבה פעמים אנשים צריכים לטעות בעצמם, ורק אז הם מוכנים ללמוד.

– במחקר שלך אפיינת את הדרך האידיאלית לחסוך. תוכל לגלות לנו מהי?

אני קורא לזה "השקעה שתלויה בגיל". הרעיון הוא להשקיע באפיקים עתירי סיכון שמובילים צמיחה בגיל צעיר. ההעדפה היא לחלק את ההשקעה באופן בינלאומי כדי להרוויח מהתשואות שם ולחלק את הסיכון, אפילו שזה אסור בהרבה מקומות כי רוצים שחסכונות הפנסיה יגדילו את ההשקעות בתוך המדינה [בישראל מותר להשקיע במניות בחו"ל – י"ק וגב"ח]. הרעיון הוא שקרנות הפנסיה משקיעות בחברות, החברות משקיעות בשכלול הייצור, וזה מוביל לתשואות שמגדילות את הערך של קרנות הפנסיה. בכל מקרה, כשהחוסך מגיע לגיל מסוים כבר לא כדאי לקחת יותר מדי סיכונים כי מגיעים למה שאני קורא לו "מסלול ההחלקה למטה". בערך 10 שנים לפני הפרישה אתה צריך להתחיל לצמצם את הסיכונים. בשלב הזה עדיין תחזיק מניות כחלק מהחיסכון, אבל תעבור להשקיע יותר באיגרות חוב משום שהן מייצרות תזרים אמין של תשואות. כשאתה פורש אתה צריך לעבור מאיגרות חוב לאנונה (הקצבות חודשיות של סכום קבוע מראש בהתאם לרמת החיסכון). סוג כזה של קצבה מגדר מפני הסיכון שייגמר הכסף אם תחיה יותר מהצפוי. צריך לשים לב שגם אחרי הפרישה צריך לשמור חלק מהחסכונות באפיקים שמניבים צמיחה משום שרוב האנשים ימשיכו לחיות הרבה זמן אחרי הפרישה שלהם, ולכן הם עדיין צריכים עוד צמיחה בחיסכון, ואפיקים חסרי סיכון גם מניבים פחות כסף בסוף ביחס לחיסכון. העניין החשוב פה הוא שצריך לשלב בתוכנית הפנסיה את ההגנה שיש לאנונה, אבל לא לבטל לחלוטין את האפיקים שמניבים צמיחה. בערך 10 שנים אחרי הפרישה כבר שווה לעבור למצב שבו כל החיסכון מושקע באנונה כי בשלב הזה ההחזר מאנונה גבוה יותר בתוחלת אפילו מהשקעה בשוק ההון.

מבנה ההשקעה האידיאלי משתנה מחוסך לחוסך לפי כמה הוא אוהב או שונא סיכון, וזה דבר שאפשר להעריך באמצעות שאלונים לחוסכים. לאחר שיודעים את רמת שנאת הסיכון אפשר להציע לחוסכים תוכנית שעוברת מהשקעה מסוכנת להשקעה בטוחה יותר באופן שיתאים להעדפותיהם.

– בישראל מי שנותן את הייעוץ הפנסיוני הם בדרך כלל הבנקים משום שהם הכי נגישים לרוב האוכלוסייה.

היועצים הפיננסים צריכים להיות מנותקים מספקי הפנסיות והבנקים כי אחרת הם יהיו בניגוד אינטרסים. הם רוצים שתשקיע איפה שיניב להם הכי הרבה כסף, אבל זה הרבה פעמים באפיקים לא בטוחים. באנגליה הייתה בעיה כזו כשחברות הביטוח מכרו ביטוחים לא מתאימים בגלל ניגוד עניינים, ואחרי שחשפו את זה הן נאצלו לפצות אנשים בהמון כסף.

– בעולם כולו רואים מעבר משיטת DB ל-DC. האם לדעתך יש הצדקה לכך?

באמת רואים את המעבר הזה שציינתם, וזה התחיל במדינות האנגלוסקסיות. יש בפנסיות הבחנה בין שלושת הרבדים העיקריים. את הרובד הראשון מספקת המדינה באמצעות קצבאות זקנה ותשלומי העברה נוספים. הרובד השני הוא הפנסיה מבוססת תעסוקה, ובה רואים מעבר מ-DB ל-DC החל בסוף שנות השבעים בארצות הברית ושנות התשעים באנגליה. השיטה הזו ממומנת באמצעות הון. באנגליה מי שאחראי על הרובד השני הוא המעסיק, ובשיטת ה-DB הוא היה אחראי לדאוג להפריש את הפנסיה לקרן ביטחון שתספק את האנונה. הרובד השלישי הוא תוספות וולנטריות נוספות, כמו כסף שאתה חסכת לפנסיה באופן פרטי.

אני רוצה להסביר על האנונה. למה אנונה נראית כמו רעיון טוב לקרנות הפנסיה? כי כשאתה קונה אנונה אתה מקבל הרבה כסף ונותן מעט כל פעם (מצד הקרנות), אבל הבעיה היא שאתה לא יודע כמה זמן אנשים יחיו, ואם יחיו הרבה אז אתה תפסיד. זה הסיכון של חיים ארוכים ושל הערכת חסר של אורך החיים. אם קרנות הפנסיה ייתנו קצבאות פנסיה נדיבות מדי ביחס לכמה שאנשים באמת הולכים לחיות הן ימצאו את עצמן בלי כסף. הבעיה היא בדיוק שלא מצליחים לצפות כמו שצריך את אורך החיים, ותמיד מעריכים אותו בחסר.

אני חושב שהסוגיה של האנונה היא חשובה כי קרנות פנסיה שמעריכות לא נכון את אורך החיים של אנשים מסכנות את החסכונות שלנו ועלולות להגיע למצב שאין להן כסף, כמו שקרה בצ'ילה. זאת ועוד, בצ'ילה הייתה בעיה נוספת של סיכון מוסרי (moral hazard) משום שהמדינה הבטיחה שאם הקרנות ייפלו היא תציל את החסכונות של האזרחים. לכן האנשים שמנהלים את הפנסיות יודעים שאם הם ייפלו המדינה תממן אותם, כי אם הפנסיה היא חובה לא ייתכן שבסוף לאנשים לא יהיה כסף לפנסיות. בגלל זה קרנות הפנסיה בצ'ילה לא פחדו לקחת סיכונים ולהבטיח אנונה גדולה כדי להתחרות ביריבים שלהן. הן ידעו שאם הן יטעו המדינה תספק את הפנסיה.

אם נחזור לשאלה על המעבר, באנגליה המעבר בין שיטת ה-DB ל-DC לא היה טוב. כשהשיטה הייתה DB החברות נתנו 12% מהשכר והעובד נתן 6%, וזה נותן 18%, שסיפקו פנסיה טובה כשעובדים 40 שנה. בשיטה הנוכחית של DC העובד והמעביד נותנים כל אחד 5%, וזה לא מספיק לפנסיה טובה. זה התרחש משום שבעקבות המשבר הכלכלי של תחילות שנות האלפיים והזדקנות האוכלוסייה הגיעו קרנות הפנסיה באנגליה, שהמימון אליהן הגיע מהמעסיקים, למצב שאין בהן מספיק כסף. הן חיפשו איך לחסוך על ידי צמצום ההפרשה לעובדים, והן הציעו לעובדים שהם יעשו להם מאצ'ינג בחיסכון על פנסיה. זה נשמע לאנשים נהדר, והם חסכו 5%, כשהם בכלל לא שמו לב שלפני כן המעבידים נתנו 12%.

– בישראל המצב די שונה כי תמיד הייתה פנסיה תקציבית באחריות המדינה או קרנות פנסיה שאחראיות על אספקת הקצבאות, וגם היום המעסיקים לא אחראים על החסכונות הפנסיוניים של העובדים.

ממה שאני קראתי, ראיתי שיש לכם חסכונות פנסיוניים גבוהים ביחס לתוצר לעומת מדינות ה-OECD, וזה מפתיע בהנחה שהיו לכם פנסיות תקציביות גבוהות.

– מה אפשר לעשות עם עובדים במקצועות פיזיים, שלא יכולים להמשיך לעבוד בגיל מבוגר? זהו מאפיין שנפוץ בעיקר בחברה הערבית בישראל, שמאופיינת בההשתתפות נמוכה בשוק העבודה בגיל מבוגר.

התחלתי באמירה שצריך ששני שלישים מהחיים הבוגרים יעברו בעבודה ושליש בפרישה. אבל יש בעיה: העלאת גיל הפרישה פוגעת בעניים, שלא חיים כל כך הרבה ועוסקים בעבודות פיזיות שקשה לעסוק בהן בגיל מבוגר. צריך דרך להתמודד עם זה, ובמדינות מסוימות מנסים להתמודד עם זה באמצעות פרישה לפנסיה שאיננה לפי גיל, אלא לאחר מספר שנים מסוים. ואז עובדים שלא למדו באוניברסיטה יכולים לפרוש מוקדם יותר מפני שיש להם יותר שנות עבודה. נניח שצריך לעבוד 40 שנה, אז עובדי מעמד ביניים יוכלו לפרוש בממוצע בגיל 67, ולעומתם עובדים ממעמד נמוך ובמקצועות פיזיים יוכלו לפרוש 8 שנים מוקדם יותר, כי הם מתחילים לעבוד מוקדם בהרבה. באנגליה עובדי מדינה היו פורשים בגיל 60, וכיום מנסים להעלות את זה ל-65. זה כמובן מעורר בעיות, כי לדוגמה רוצים לגרום למכבי האש, שפורשים כרגע בגיל 55, לפרוש בגיל 60. הם טוענים שהדבר בלתי אפשרי כי הם לא יכולים לחלץ אנשים מבניין בגיל 60. כדי לפתור את הבעיה מנסים להעביר אותם לעבודות משרדיות, אבל אין להם ניסיון וכישורים לעשות את זה. אז אנחנו רואים שיש בעיה עם זה שגיל פרישה רגיל, ללא תלות בענף ובשנות עבודה, הוא רגרסיבי.

– מה עושים עם אנשים שלא מצליחים לחזור לשוק העבודה לאחר שפוטרו בגיל מאוחר?

באנגליה חצי מהאנשים לא פורשים ממצב שהם מועסקים, אלא ממצב שבו הם לא מועסקים בכלל או שהם מוגדרים כמוגבלים. כלומר בזמן הפרישה הם בכלל לא נמצאים בתעסוקה מלאה, וגיל הפרישה האפקטיבי נמוך יותר מזה הרשמי. צריך להעלות את גיל הפרישה האפקטיבי. צריך לגרום לאנשים לעבוד, אבל הרבה אנשים לא מוצאים עבודה. לעומת זאת, רואים שבאנגליה 8% מהאנשים ממשיכים לעבוד אחרי גיל הפרישה הרשמי כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לפרוש מבחינה כלכלית, ובמובן הזה אפשר לומר שזה כוח שמעלה את גיל הפרישה האפקטיבי למרות הרגרסיביות שלו.

– אתה חושב שלגיטימי שהממשלה תפעל לקידום יעד חלוקתי מסוים באמצעות הפנסיה?

ברור שהממשלה יכולה לקדם יעד חלוקתי באמצעות הפנסיה, בשביל זה יש את שיטת הרבדים. הרובד הראשון, שהוא קצבאות הזקנה שהמדינה נותנת בשיטת DB, נועד לקדם את היעד החלוקתי של הממשלה. גודל הקצבאות צריך להיות תלוי בהעדפות החלוקתיות של החברה, וזה נושא לדיון פוליטי. במדינות אנגלוסקסיות מקובל שהרובד הזה מאוד קטן, ומנגד במדינות אירופה מקובל שהרובד הזה הוא החלק הגדול ביותר בפנסיה.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

נגישות
סגור סרגל הנגשה